מחלה והתפתחות רוחנית
אילו לא הייתה קיימת אפשרות לבלום ולהדוף את כוחות הצמיחה והגדילה (האתריים) לא היה יסוד לקיומם של יצורים בעלי נפש-רוח. התופעות ההופכות במצב קיצוני למחלה באדם, חיוניות עבורו עד גבול מסויים בכדי לאפשר לו את חייו הרוחניים. אילו לא יכולנו להיות חולים, אף לא היינו קיימים כיצורים רוחניים. רק הודות לכושרנו לחלות הננו גם יצורים בעלי רוח. התהליכים המופיעים בנו בזמן חשיבה, פעילות רגשית ורציה, מופיעים בצורה חריגה בזמן מחלה. ההבדל הוא רק כמותי ועוצמתי. אילו לא יכולנו להיות חולים לא היינו אלא טיפשים כל ימי חיינו. אנו חבים את היותנו יצורים חושבים, מרגישים ורוצים לכושר המחלה אשר בקרבנו.
אם נחשוב על הגוף האתרי, גוף הבריאות והבנייה, גוף הנתון בזרימה מתמדת, נראה כי לתוך תנועה זו נכנסת פעילות לוציפרית ואהרימנית. פעילותו של לוציפר יוצרת את הרצון ופעילותו של אהרימן מביאה את החשיבה. אילו פרש לוציפר כליל מגופנו האתרי לא היה לנו דבר כדי להלהיב בו את רצוננו. אילו פרש אהרימן כליל מגופנו האתרי, כי אז אף פעם לא היינו יכולים להגיע לחשיבה רגועה. בתווך מצוי אזור בו מתמזגים פעילותם של לוציפר ואהרימן, זהו אזור הרגש. כך נראה למעשה הגוף האתרי. עשוי אדם לחוש בו קלות לוציפרית ונוקשות אהרימנית.
אנו כיישויות אנוש מהווים התוצאה כביכול של כוחות אלה כשמושמים אנו בתווך ביניהם.
אם חדרנו קשר זה בין התפתחותו התודעתית של האדם למחלותיו, הרי תהיה זו משאלת לב לחקור את תופעות המחלה, המהוות תופעות לוואי הכרחיות להתפתחות הרוחנית, מתוך שימת לב להקשר זה עם אפשרות התעלותנו הרוחנית. אז יראו לנו ההתפתחות הרוחנית והמחיר שעלינו לשלם עבורה, דהיינו המחלות, כשני קטבים של האנושות האחת, ואנו נרכוש בכך את הגישה הרגשית הנכונה למחלה ולאפשרויות הריפוי.
בכדי להיות מטפל דרוש האומץ לרפא. העוז לרפא נחוץ באותה מידה כמו ידיעות בשדה הרפואה. אומץ זה אינו משרה עלינו אופטימיזם מעורפל ודמיוני, אלא אופטימיזם מוצק, המעניק לנו את הביטחון. הוא מתבטא בכך שרופא העומד בפני מחלה מסוימת חותר תחילה להבין אותה באופן מעמיק ואחר כך אינו נרתע מפני הניסיון לרפא אותה. הוא עושה את אשר ביכולתו ואז גם צומח הריפוי האפשרי. כמובן שלרופא הרוצה להגיע לביטחון פנימי כזה, דרוש אומץ לתפוס את ישות האדם ואת הטבע בזרימתם, במצב החי שלהם.
רפואה מעין זו מסוגלת לעורר את ליבו של הרופא למסירות ולהקרבה, הנובעות מראייה זו של הקירבה הפנימית בין המחלה והתפתחותו הרוחנית של האדם. בגישה זו נעמיק לא את חשיבתנו בלבד, אלא אף את כל מערכי לבנו, את ישותנו השלמה. הרופא יגיע בדרך זו למצב בו יפעיל את כוחותיו הנפשיים הנובעים ממכלול ישותו האנושית, ולא יסתפק בניתוח שכלי בלבד של המחלה וגורמיה. מעומקי נפשו יבין הרופא לליבו של החולה, ומתוך כך יראה בריפוי את משימתו האנושית ואת שליחותו. ראיית המחלות כצללי ההתפתחות הרוחנית תוביל את הרופא למקומו הנעלה בחברה האנושית. על מנת להבין את הצללים כיאות, עלינו להתבונן גם באור, כלומר בטבעם ובמהותם של התהליכים הרוחניים עצמם. אם ילמד הרופא להתבונן כראוי בתהליכים אלה, באור הפועל באדם, יידע גם להעריך נכונה את הצללים. במקום שיש בו אור, בהכרח קיים גם צל. ההתפתחות הרוחנית של האנושות כוללת בהכרח גם מחלות כצללי התפתחות זו. רק אדם המפנה מבטו לאור, יוכל להיאבק בהצלחה בצללי המחלות. זו איפוא התרומה שמדע הרוח יכול להביא לרופא ולרפואה.